מכתב לגבר שלא בחר בי

הכרנו לפני יותר משבע שנים, נכון? אני ידעתי מי אתה, ואפילו באתי לשמוע שיעור שלך. ועד היום אני לא יודעת אם הופתעת לטובה או לא. אני רק יודעת ששעה אחרי זה כבר התקשרת אלי. הייתי אצל הוריי, ואמא שלי העבירה לי בהתרגשות את הטלפון. אני חושבת שזו היתה אחת השיחות הרומנטיות האחרונות שאמא שלי העבירה לי. גדלתי, וגם המציאו את הפלאפון.

ואז חפשת אתה דרך אלי. להכיר. להתקרב ואז להתרחק. להתוודע ואז לשכוח. להרגיש ואז להתעלם. ברגע אחד, הגוף שלך היה צמא לנפשי, וגופי לנפשך. והריח שלך היה מוכר וקרוב. הרגשתי איתך בית אמיתי. בפגישות הספורות שהיו לנו הרגשתי בית. ואתה הסכמת איתי ואמרת שזה מה שמוזר. ושוב באת. ודברנו. והיינו קרובים. ועוד נשיקה ועוד חיבוק וקשה להתרחק. ואני זוכרת שבסוף הפגישה הראשונה אחזת בשתי הידיים בפנים שלי ואמרת לי "אל תשתגעי מחר" כדי שלא אצפה ולא אייחל לחיזורים מהסוג הבטוח, ונשקת אותי עד שהשפתיים נפצעו. וליקקתי אותם יומיים. בעונג.

אבל לא הפכתי להיות האישה שלך. לא, לא. היתה לך אישה, והיא עדיין איתך, אני חושבת. אישה מצליחה, משכילה, מרשימה כנראה. ופעם באת אלי ואמרת לי שאתה קצת עייף מלהיראות חכם כל הזמן. ואמרתי לך שאתה אף-פעם לא תיקח מישהי כמוני כי אני לא ארשים כמוה בארוחות-ערב חשובות. וכנראה צדקתי. מאז נולדו לכם ילדים, ואני חושבת שאתם עדיין ביחד. לא עוקבת. אני יודעת שעברת משברים קשים. אני לא יודעת בדיוק למה, ומה קרה שם, ואיך התגברת. הבנתי שהתגברת והתחזקת – וזה מה שחשוב בעיניי.

מודה שחשבתי כמה וכמה פעמים: מה היה קורה אילו. ואולי הייתי צריכה להתעקש ולהילחם עליך הרי אז לא היו ילדים. ואולי, או בעצם בטוח, כל חיי היו נראים אחרת לגמרי. לגמרי. לא יודעת לספור כמה שברונות-לב היו נחסכים. כמה פנטזיות היו מתפוגגות לתוך עצמן. לא יודעת בכלל למה נזכרתי בך, ותוך כדי כתיבת השורות מבינה למה.

זה לא משנה שזה לא אתה בסוף. נזכרתי בעונג המהול בתחושת בית. ריח של סקס עם טעם מוכר של חיבוק קרוב קרוב. ריגוש ויציבות. זה אפשרי. זה היה איתך. אפילו לרגע. אפילו לשבריר שניונת. להבהוב של תובנה. קסם ורוגע, תשוקה ונינוחות, יצר ונעימות. שבת וחול. זה אפשרי. זוהי תשובה לנפשי העיקשת, הנואשת, המתייסרת. פעם ראשונה שאני מודה אפילו בפני עצמי שגם נפשי היא מהמתייסרות. לבכות או לצחוק? לאלוהים הפתרונים.

מעניין. בדרך כלל שאני פונה לכתוב מכתב, כולי נרגשת ויש לי התכווצות בבטן. אני רק מחכה לשפוך הכל על המקלדת. הפעם לא הרגשתי כך, ולא כל-כך התחשק לי לפנות לכתוב את המכתב. רציתי לכתוב ולא ידעתי מה. ואילו עכשיו אני כל כך שמחה ונפעמת מהגילוי. כן, גילוי, לא פחות. פריצת דרך דרמטית. טוב, לפחות יותר דרמטית מוועידת אנאפוליס.

אולי עלי להגיד לך תודה. ואולי עליך להגיד לי תודה. אולי בכל זאת נתנו משהו האחד לשנייה והאחת לשני במפגש הזה. עומדות להסתיים גם השורות במכתב וגם שבע השנים מאז, אם אני עושה חישוב נכון. אני לא רוצה לשפוט אותן לשבע השנים הטובות או הרעות. אני לא רוצה לדון אותי או אותך לכף זכות או חובה בעניין מימוש האהבה עד תומה. כנראה זו היתה שאלה של תפקיד בחיים, התוודעות, חיבור.

אף פעם לא באמת נפרדתי ממך לשלום או ויתרתי עליך בלב שלם או איחלתי לך חיים ארוכים, טובים ויפים. אז הנה עכשיו. מאחלת לך באהבה את כל מה שאתה מאחל לך ולמשפחה הקטנה והיפה שהקמת לך.

לא בחרת בי, אבל עזרת לי ללמוד איך לבחור. הזכרת לי מה אני רוצה, מה חשוב לי, מה מוציא ממני את הטוב, ומה נותן לי הכי הרבה. ועל זה אני אהיה תמיד אסירת-תודה.

                                                                                                שלך,

מיכל

נ.ב.

התבואי אלי הלילה?

כבסים כבר יבשו בחצר.

מלחמה שאף פעם לא די לה,

היא עכשיו במקום אחר.

וכבישים שבים בלי הרף

לבדם, כסוס בלי רוכבו

והבית נסגר בערב

על הטוב והרע שבו.

יהודה עמיחי