בננות - בלוגים / / מכתב לאדיוטים שלא יודעים עלי כלום
מכתבים שלא שלחתי
  • מיכל אור

    שירי זלדה. סיפורי שלום עליכם.כוכבים בחוץ. סידור תפילות. רפרטוארי. פרינג'. מסורת. חול. צער. שמחה. התמסרות. הסתייגות. אומץ. פחד. התלהבות, התקררות. הכל הכל הכל ביחד. כל הזמן

מכתב לאדיוטים שלא יודעים עלי כלום

לכל מי שחושב  שהוא יודע משהו על החיים שלי, על איך שאני חושבת, אוהבת, מתרגשת, מקלה על כאב, נבהלת, מלחיצה את עצמי, פוגעת בסביבה, כועסת על עצמי, חווה רגשי אשם, מחפשת נחמה.

זה פשוט לא ייאמן כמה קרדיט אני נותנת לכם, אנשים שלא יודעים עלי כלום, לא יודעים כלום על החיים, מפילים עלי את כל מה שלא הצלחתם לתקן עם עצמכם ועם הסביבה שלכם.

החיים שלכם לא בדיוק מעוררי קנאה, בלשון המעטה, אבל מה, על הנייר מה זה שיחקתם אותה. הטפסים שלכם למשרד-הפנים נראים פצצה, וגם החיוכים שלכם בקבלת פנים לאירועים המשפחתיים. אף-אחד לא ינחש אילו פרצופים איומים ומשפטי ארס אתם זורקים לי רק כי אתם יכולים. ולא שאני מסכנה שלא יודעת לענות. אבל קיבינימט למה אני צריכה להתעסק בזה בכלל? למה אתם לא שואלים אותי משהו? לוקחים ממני עצה לחיים? מחזיקים ממני? מרשים לעצמכם ללמד אותי, לחנך אותי, לספר לי איך העולם באמת עובד, ואיך צריך להתנהל.

לכל מי שחושב שהוא יודע משהו על הלב שלי, על איך שאני מאמינה, מפנטזת, חולמת, מעזה, נחרדת, מתחרטת, מתביישת, מתאכזבת, כועסת על כל העולם, מתקשה לנשום, מחפשת נתיב אוויר.

סבתא יקרה שלי, הלכת מוקדם מדי מעולמי. כמה היה חסר לי עכשיו חיבוק אמיתי, עדין, מלווה בשאלה כנה: מה נשמע? מה חדש? הייתי מספרת לך הכל. כמה אני מתגעגעת לימים אחרים, לספרים אחרים, לצלילים, טעמים וריחות שונים. הייתי מספרת לך כמה אני מתגעגעת לימים בהם המשפחה היתה יותר מאוחדת ומחזקת ושרה בקול אחד. הייתי מספרת לך כמה אני מתגעגעת לשולחן שלך, הצנוע והנפלא, עליו מוגשת ארוחת-ערב שאין מתחרים לה בכל העולם. מעניין שחיפשתי בתוכי נחמה ממישהו שיודע עלי ומכיר אותי – ואת הראשונה שעלית לי בנשמה. סליחה שאת בתוך מכתב קשה ועצוב כל כך. ניסיתי לכתוב לך מכתב כל-כך הרבה זמן. הרי כבר עברה יותר משנה מאז שנפרדת מאיתנו. ולא הצלחתי. והנה פתאום עכשיו. מזל שהדמעות לא מרטיבות את המסך.

לכל מי שחושב שהוא יודע משהו על החיים שלי, על הלב שלי, על מה שקורה לי. תחשבו שוב. תחשבו מה שאתם רוצים. היתה אישה אחת יקרה שהכירה אותי, והיא איננה עוד. אישה אחת שהכירה, ואהבה, וחיזקה, והקשיבה בסבלנות אין קץ, ולא חשוב מה היתה התשובה – זה תמיד היה מסתיים בחיבוק והבטחה להתפלל בשבילי. והיא אפילו לא היתה דתיה. זאת אהבה. זאת תמיכה. תלמדו.

 

מיכל

נ.ב.

ארץ יקרה

הן הבטחת שאין זו אגדה

שייקה פייקוב

 

20 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי מיכל
    גם אני הייתי שמחה לתת לך חיבוק.
    את מקסימה,
    להתראות טובה

    • טובה מתוקה אחת.
      תודה. הנה נתת חיבוק גדול.
      כבר יותר חמים.
      שלך
      מיכל

  2. יפים מילותייך ורגשותייך לסבתא. פשטות ואהבה וקבלה וסבלנות ותמיכה ומה לא. טוהר לב אמיתי. בואי נהיה כמוהה. למרות הכל, כמוהה.
    האם היא הייתה מסכימה למכתבך? בואי נהיה כמוהה.

    • תודה גרא. לא יודעת אם היתה מסכימה למכתבי אבל אני חושבת שהיא היתה מצליחה לנחם אותי. באמת.

  3. טוב שהיתה לך פעם הסבתא.

  4. גם אני חווה מינֵי אבחנות ועצות שכאלה כמשהו תוקפני ורעיל. בניגוד לשאלה "מה נשמע" שאת מתארת שסבתך שאלה.
    ושוב אני אומרת שאת כותבת מאוד מרגש.

    • לי מתוקה. המון תודה על המחמאה.
      ו.. כן לפעמים כל מה שאנחנו רוצים לשמוע זה שאנחנו טובים ויפים כמו שאנחנו, וכל השאר יסתדר.

      • …אנשים שלא יודעים עלייך כלום, איני יודע אם אף על עצמם הם יודעים, אם הם רוצים לדעת דבר מה שעבורו נזקקת יותר מאשר קבלת פנים ושאר תעתועי תדמית והטלות אשמה המזככות חפות המחביאה כל כוונות רעות בפנים טובות הפונים אל אחר בלשון הרשעות ' …את/ה '.

  5. חני ליבנה

    מיכל, מרגש מאוד ואמיתי, מעט מכירים מי אנחנו באמת וקשה לאבד אותם

  6. גם עבורי סבתא שלי הייתה הנפש הקרובה לי ביותר והקדשתי לה פוסט או שניים.
    מרוב שזה כואב אני לא מעבירה לך קישור.

  7. שולמית אפפל

    "סבתי הייתה חיי
    ממותה אני גן ילדים בגשם"

  8. כל-כך נעים לחזור. התגעגעתי לשיח הזה עם כולם. מחמם את הלב. תודה לכם. אתם אנשים יקרים!

  9. עדנה גור אריה

    מעט אנשים מכירים אותנו באמת.הרבה נותנים לנו עצות, כיצד לנהוג ומה לעשות. מציינים מה לא עשינו כשורה. זה באמת קשה כשמישהו שקרוב אלינו ומכיר אותנו איננו איתנו עוד. אצלי זה היה אבי. הוא תמיד אמר בואי נראה מה טוב לך. וכאשר היה רע היה מנחם. גם הוא חסר לי מאד, ואני מוצאת עצמי מספרת לו דברים בלב.
    מאד הזדהיתי עם מה שכתבת.

  10. עדנה גור אריה

    מעט אנשים מכירים אותנו באמת.הרבה נותנים לנו עצות, כיצד לנהוג ומה לעשות. מציינים מה לא עשינו כשורה. זה באמת קשה כשמישהו שקרוב אלינו ומכיר אותנו איננו איתנו עוד. אצלי זה היה אבי. הוא תמיד אמר בואי נראה מה טוב לך. וכאשר היה רע היה מנחם. גם הוא חסר לי מאד, ואני מוצאת עצמי מספרת לו דברים בלב.
    מאד הזדהיתי עם מה שכתבת.

  11. עדנה גור אריה

    מעט אנשים מכירים אותנו באמת.הרבה נותנים לנו עצות, כיצד לנהוג ומה לעשות. מציינים מה לא עשינו כשורה. זה באמת קשה כשמישהו שקרוב אלינו ומכיר אותנו איננו איתנו עוד. אצלי זה היה אבי. הוא תמיד אמר בואי נראה מה טוב לך. וכאשר היה רע היה מנחם. גם הוא חסר לי מאד, ואני מוצאת עצמי מספרת לו דברים בלב.
    מאד הזדהיתי עם מה שכתבת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למיכל אור